מלחמה גרעינית נחשבה לכעין תרחיש יום הדין שכל דיון בו חסר טעם ורק מבהיל. מובנת הרתיעה מלחשוב על שכונות שלמות חרבות, על רבבות הרוגים ופצועים, על תמונות הרס החרוטות בתודעתנו. אך עלינו גם לדעת כי עם כל הסבל הצפוי, מלחמה גרעינית איננה סוף העולם. על פי ההערכות המקצועיות, בתרחיש של התקפה גרעינית לא מדובר חלילה בהשמדתה של מדינת ישראל.

לא כולם יודעים כי

• בהירושימה היו אנשים (בתוך מבנה בטון) ששרדו במרחק 200 מטר ממוקד הפיצוץ
• מסילת הברזל שחצתה את העיר שבה לתפקד יומיים אחרי ההפצצה
• כיום הן הירושימה והן נגסאקי – ערים פורחות ומשגשגות
• עד היום הקרינה גרמה לסרטן קטלני אצל פחות מאלף איש
• עד היום לא התגלו שום תופעות גנטיות בצאצאי ניצולי ההפצצה

יתר על כן, הגנה אזרחית יעילה יכולה לצמצם פי כמה (אולי בסדר גודל ויותר) את היקף האבידות. לכן חשוב מאוד להשקיע מאמץ במסע הסברה מתאים, בהגנת האזרחים ובמזעור השלכות אחרות של התקפה גרעינית.

להגנה אזרחית בהחלט יש גם ערך הרתעתי רב, כי אחד מגורמי ההרתעה המרכזיים הוא יכולת האומה לספוג התקפה אפשרית. אם יידע תוקפן פוטנציאלי כי תוצאות התקפתו יצומצמו ולא יובילו לקריסת מדינתנו – הוא כנראה יעדיף לא להסתכן בתגובת הנגד המוחצת.

נשאלת שאלה לגיטימית: אולי עצם העיסוק בנושא אסון רבתי שכזה יגרום לבהלה בקרב הציבור, ובכך ישרת את האויב על אף האמור לעיל? תשובתם של המומחים לפסיכולוגיה היא חד-משמעית: לא. אדרבה, הגורם המדאיג ביותר בכל עניין הוא אי-ודאות והיעדר מעשה לנוכח האיום. כך, בין השאר, פיקוד העורף מדריך ומתרגל את ילדי בית הספר לרעידת אדמה – תרחיש רחוק כביכול שגם הוא אסון רבתי חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל.